התמונה הראשונה היא הקריטית ביותר בשרשרת. היא לא רק "שוט פתיחה", אלא ה-Reference Sheet לשאר הפרויקט. כאן הגדרנו את "חוקי הפיזיקה" של העולם שלנו: צילום פילם אנלוגי (35mm), גרעיניות גבוהה (High ISO Grain), ותאורה טבעית קשה החודרת מהחלונות.

הדמות בחרה במודע להיות אנונימית (פנים מוסתרות, מעיל כהה). זוהי טכניקה חיונית בפרוטוקול, המפשטת את תהליך השמירה על זהות הדמות בהמשך ללא צורך באימון מודל LoRA ייעודי על פנים ספציפיות. המעיל הופך ל"טוקן ויזואלי" שהמודל לומד לזהות.

היציאה מהסאבוויי לרחוב היא נקודת שבירה קלאסית עבור מודלים גנרטיביים. הנטייה הטבעית היא לשנות את התאורה או את הלבוש. כדי לשמור על אותה דמות ואותה תחושת "רטיבות", השתמשנו בהנחיה גיאומטרית (Depth Map) כדי לקבע את תנוחת ההליכה.

במקביל, הפרומפט הונחה לשאוב את פלטת הצבעים והטקסטורות (האספלט הרטוב, השתקפויות הבניינים החומים) ישירות מהתמונה הקודמת. שימו לב שהשתקפויות האור על הכביש תואמות את האווירה הסגרירית שהוגדרה בפריים הראשון.

זהו המבחן המתוחכם ביותר: מה קורה כשהדמות יוצאת מהפריים? האם התמונה עדיין מרגישה שייכת למותג? בתמונה זו בסנטרל פארק, הפרוטוקול מוודא שערכי הצבע (Color Grading) נשארים דהויים וקרים.

כוס הקפה המהבילה היא מה שאנו מכנים "אובייקט נרטיבי מקשר". האדים העולים ממנה מתקשרים תודעתית לקור ולגשם שראינו בתמונות הקודמות. זהו ניהול מדויק של פרטים קטנים שמשמרים את רצף הזמן והתחושה, גם ללא נוכחות אנושית.

במעבר לצילום נוף רחב (Wide Shot) על גשר ברוקלין, מודלים נוטים לבצע "החלקה" (Smoothing) ולאבד את הפרטים הקטנים. העץ הופך לפלסטיק והמתכת לזכוכית.

הפרוטוקול שלנו כולל שימוש ב-Upscalers ספציפיים שמוסיפים רעש וטקסטורה באופן יזום. התוצאה היא שעץ הגשר נראה רטוב, ישן ומחוספס. הערפל הסמיך ברקע שומר על הקו האסתטי האחיד ומונע יצירת תמונה "נקייה" מדי שתשבור את הרצף הסיפורי.

סיום המסע מדגים את היכולת לבצע שינוי דרמטי – תאורת פנים חמה (Tungsten) מול חוץ קר – מבלי לשבור את הנרטיב. זהו תרגיל מתקדם בשליטה בתאורה.

החלון הרטוב משמש כ"מסגרת מאחדת". דרך הזכוכית, אנחנו עדיין רואים את אותו רחוב גשום ואותם אורות ניאון מטושטשים שראינו קודם. הדמות, שעד כה הייתה בתנועה, נמצאת במנוחה. זהו סיום רגשי לסיפור הפיזי, שנוצר כולו על ידי מכונה בבימוי אנושי.